התו"ל (תורת הלחימה, ללא בקיאים במינוחים צבאיים...) בקרב על הרצון

הכנעה - הבדלה - המתקה (ביחד עם כפייה- הקרנה – חוויה):

בתורת החסידות היונקת ממעינו של הבעל שם טוב הקדוש זיע"א ישנה הנחייה מאוד ברורה מהי הדרך למהפכה בעולם, ומהו המסלול שאותו אנו חייבים לעבור ובפרט ובייחוד כיהודים (וכך גם עם ישראל וכלל האנושות במעגל הרחב) כדי להשפיע על נפשנו ולהגיע לתיקוננו:

כדי להשפיע על אדם לשנות גישה (השורות הבאות מיועדות במיוחד למורים, רבנים, מחנכות, ויהודים עם שאיפות השפעת אמונה כ"י) קיימות ג' דרכים:
כפייה – הקרנה – חוויה (רגשית ושכלית).

הבה ננתחן ונראה ונדגים כיצד מתחברים הדברים:
א. כפייה בחינוך?? בעולם ציני ובועט בסמכויות כשלנו? הכצעקתה? כן.
הרי מה פירוש הביטוי 'חוק חינוך חובה'?...כפייה גלויה.
וישנה גם כפייה סמויה – כמו משטרת המחשבות של התשקורת – שכביכול לא מכריחה אף לא אחד לשום דבר – אך בסמוי כופה את דעותיה, 'משטרה' וסמכותה כפוסקת המוסר וה'מה נכון וראוי' – ומי שלא שייך לצד שלה – מוקע.
ולא מעטים אכן נכנעים ללחץ ונכפים באופן סמוי לשנות את גישתם לנושאים כדי להיות מותאמים לאווירה השלטת שכופה התשקורת באופן מלאכותי.
וישנה גם כפייה חלקית, לדוגמא: נהג הסעה ציבורית שיסיע עיתונאים לסיור ויבחר להשמיע להם קלטת של שיעור תורני – יזכה לנאצות וגידופים.
אך מדוע ציבור ששומר על קדושת אוזניו, חייב לסבול או להתפתל בנסיעה ציבורית כי משמיעים לו בכפייה חלקית שירי פריצות, ניאוף וזימה ו"אם לא טוב לך – שים אטמים"... בכפייה חלקית...

ב. הקרנה(=מופת מחנך): לכל אחד ישנה דמות (או כמה) שמהווה בשבילו דגם לחיקוי. כזו שהנער מסתכל עליה ואומר לעצמו: 'כזה רצוני להיות'. ("כזה ראה וקדש..."). בדרך כלל אנשים הולכים אחרי דמויות שמספקות להם חום ואהבה – כאלו שלא תלויים במבחן, ציון או צדיקומטר:
אם מורה הוראה מזהה פגם במידות אצל תלמידו הרי שלפי מסכת זבחים, המספרת ש "אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי ליבו" – צריך לעשות תשובה ב-י-ח-ד, משום ש"אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים", הנער חייב עזרה, מישהו להידמות אליו. אז קדימה.

זה יהא בע"ה יותר חזק מכל שיעור והטפת מוסר!

נער שחוזה וחווה את מורו המסוגל להכיר באמת הגבוהה ממנו (ושאינו חושש ל'תדמיתו ומעמדו' המלאכותיים), ועובד עבודה פנימית כדי "להשוות צורה" עם האמת – ילך אחריו באש ובמים (=בתפילה ובתורה) וגם יהיה מוכן לקבל ממנו ביקורת בונה והכוונת עבודה.
הוא פשוט ירצה לחקותו מאהבת האמת.
כי כשתלמיד לא מבין אותי, אין זה משום ש 'אין לו שכל' – אלא משום שהרצון וההזדהות לא מאירים שם.
כדי שתהיה הקרנה התלמיד חייב להזדהות עם המקום שממנו יוצא המסר שלנו.
הרצון זהו הדלק שמתלבש בהבל פינו, פוגע באוויר, וחודר אל השומע אותנו בדיוק באותה נקודה, כפי שהסביר מורנו הבעש"ט הקדוש , ש"לקרב אדם אפשר רק בדרך שכבר הלך בה הוא כמה פעמים עד שנתברר ונעשה לו נכון". שיהא בהצלחה!

ג. חוויה: השפעה לשינוי ע"י חוויה נחלקת ל-ב' סוגים:
חוויה ריגשית: אדם השתתף באירוע, ופתאום התחיל לבכות, או שמצא עצמו נסחף בריקוד או תפילה חווייתית שהעבירה רטטים של עונג בעורקיו וכיוב' – עבר חוויה רגשית.
ומכיוון שאין חוויה גבוהה מזו של התורה – תפילה – מצוות בדבקות, הרי שכל שאר התחליפים הזולים, הזמניים והרדודים – כבר יפסיקו בהדרגה לעניינו – משום שהוא כבר חווה משהו עליון יותר – ותמיד יחפש אותו וישווה אותו אליו ולאט-לאט יפסיק לחפש ולהתפעל מחוויות נמוכות.
כאשר לילד יש יותר חוויות והתנסויות – כך שכלו גדל יותר (גם גופנית!) – וזו היא בעצם הארת המידות הרגשיות (החג"ת) בשכליות (החב"ד) כמו עץ וקליפה שגדלים יחד.

לחוויה הרגשית הרבה אפשרויות:
טבילה במקווה אחרי לימוד פנימיות העניין, אמירת כל ספר התהילים ברצף, חופה יהודית אמיתית על כל הרגשיה וריקודי שמחת האמת במעגלים שאחריה (להבדיל מחתונות של יהודים שראו איזה סרט בוידאו או בקן-יון ומתאמצים לחקותו במלאכותיות), הנחת תפילין במיקום המדויק יחד עם לימוד כוונות ופנימיות המצווה, קבלת שבת בשירה (עם ציבור שבאמת מתפלל ולא כזה שרק בא לדקלם לקב"ה מה שכתוב בסידור, מין 'דתי-סוציולוגי' כזה), לימוד פנימיות הפרשת חלה לבנות וכן הלאה ועוד – תלוי במדרגה הרוחנית של האדם, ובע"ה עוד נתייחס לדרכי פעולה אפשריות.
חוויה שכלית: משפיעה על אדם שהפן השכלי והמופשט אצלו יותר מפותח.

לדוגמאות: שיעורים, טיעונים הגיוניים, סיעור מוחות, הסברים שיטתיים ומובנים – הם סוג של חוויה שכלית שיכולים לגרום לאדם (שהמנוע שלו הוא ההיגיון והתבונה) – לקבל על עצמו גישה גבוהה יותר כשהתודעה שלו חוותה את השינוי.

אלו היו ג' דרכים להשפעה בדרך של "איתערותא דלעילא" - מלמעלה למטה, כלומר היוזמה מתחילה מגבוה.

לעומתה מציעה לנו החסידות עבודה של "איתערותא דלתתא" - מלמטה למעלה, היוזמה באה מאיתנו, והעבודה המקבילה ל- "כפייה – הקרנה – חוויה" היא:

"הכנעה – הבדלה – המתקה" :
שיטה ייחודית זו מתאימה לאיש הישראלי שכבר 'נמצא' שם מבחינת הרצון, בתודעה, אלא ש'נשארה עוד קצת עבודה' עד לגאולה...

הכנעה: עבודתנו ההתחלתית.
(מכונה גם: 'איתכפייא', שבניגוד ל 'כפייה' שבאה עלינו מלמעלה, פה(בניין התפעל – פעולה דו-כיוונית) אנו לומדים להכניע את עצמנו מתוך עצמנו, ללכת בדרך הישרה והנכונה בניין התפעל ההדדי).
כולנו הרי מכניעים דעתנו בפני מישהו:
יש כאלו שנכנעים ללא תנאי בפני הכלב, הכסף, הטבע או פוליטיקאים (שאלו סתם עוד סוגים של עבודה זרה משום שאלו דוגמאות שמייצגות את דרגות הבריאה שמתחת לאדם, דומם-צומח-חי, והשווה לו, ה'מדבר', וזוהי בעצם התייחסות לענף כשורש ונתינת הכח למשהו שאינו מקור הכח)...
...ויש את קבוצת האוכלוסיה (שבאופן מסורתי לאורך ההיסתוריה קרויה "עם ישראל") שמכניעה את עצמה לרצון הבורא (רצון המתגלה ב"תורה" – מלשון הארה והוראה) – אך זו חייבת להיות התחלה שלנו מבפנים, 'מלמטה'.

בצעד עוקב להכנעה מגיעה עבודת ההתבוננות, שהיא כח עבודתנו העיקרי בעולם הזה.
ההתבוננות באה מספירת הבינה, תפיסת ה'יש', שיודעת להגיד: 'זו המציאות'.
כי כשיורדים למציאות חייבים מפת דרכים, לתת לנו תמונה שלה. לומדים לעשות שימוש בתבונה ללמוד את פרטי הפרטים לדברים מעשיים בפועל ודרך הראייה הזו – ללמוד את המציאות.
אם נתבונן הרבה זמן, אז החכמה והבינה יופנמו בתוך הדעת, זה ייצור מהפכה ויפתח לנו בע"ה את הערוצים ונקלוט את התדרים והשדרים.
איך עושים את זה בפועל? לומדים ומתרגלים.
בואו נתרגל: עכשיו זה הזמן הכי טוב בעולם ל-ד' דקות הפסקה בקריאה לשם חווית ההתבוננות:

התבוננות בציור השכלי – הדלק של הרצון
רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל , בעל התניא, מדריכנו כיצד להתבונן פנימה והחוצה בעולם:
"הענין שצריך שהלב יתפעל ג"כ מהתבוננות שבמח כמו שאנו רואים בגשמיות שכשהוא מבין בשכלו דבר הנוגע אליו, מתפעל הלב ממילא כרשפי אש – כמו כן צריך להיות בעבודה שבלב זו תפילה, שיעמיק דעתו ושכלו בקשר אמיץ וחזק שהוא מתבונן כאילו רואה ממש אזי ממילא תתפעל הלב ברשפי אש שלהבת העולה מאליה. . .
שיהיה שכלו ודעתו מקושר כמו בדבר גשמי ממש שרואהו בעיניו הגשמיות ככתוב בליקוטי אמרים:
ואם תתפעל הלב, דהיינו שתכנס התשוקה שמבין מוחו שכך יאתה וכו', נכנס בתוכיות הלב ממש בחינת רשפי אש התשוקה וכו'". . .
כלומר: אפשר להשיג לב בוער מאהבה לאמת ע"י אכפתיות ונגיעה אישית בעניין שבו מציירים שכלית:
ההבנה שזה קשור ישירות לי, לחיי, לטובתי, והתובנה שללא מושא התשוקה – חיי לא יהיו מה שנועדו להיות . . .

הדרכה נוספת של אדמו"ר הזקן היא :
"והנה כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום איך שהקב"ה מלא ממש את השמים ואת הארץ, ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו וליבו וכל מעשיו ודיבורו וכל צעדיו יספור, אז תקבע בליבו. . .
ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה בכל עת ובכל שעה לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גילוי במחשבה ממש כידוע. . .

העיקר הוא ההרגל:
להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה - הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה וע"י זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם וזה נכלל ג"כ בלשון אמונה שהוא לשון רגילות – שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'..."

העבודה המעשית (והמסקנות ליישום):
דרוש לנו זמן קבוע יומי: כשעה, אך אפשר להתחיל 'כשמאיר'.

מושא התבוננותנו: השגחת ה': עלינו ועל כלל הבריאה, כח הפועל בנפעל, שמלוא כל הארץ כבודו.

מטרתנו: סור מרע ועשה טוב, שדרוג מודעותנו לנוכחות האלקית.

הצורך שלנו בה: משום שהאלוקות מתכסה בלבושין והסתרות.
השיטה, הדרך: אימון האמונה. אדם שמרגיש מחויבות לדרך – הולך איתה.

ויש הרבה מאמינים פעילים שבשבילם הדברים ברורים ונלמדים, אך כתיאוריה.
מה שיכול לשנות לנו לטובה את החיים, הוא כשנקרא לזה: 'אתגר'. למשל : "אתגר ייחוד ה'": עד שנפנים שכל פרט במציאות ארוג בתוך כל המציאות הכוללת.

איך מתאמנים?
" להשהות הדבר היטב במחשבתו בהעמקה, (לא כמין רעיון שחולף, כי ממנה לא יולד שום דבר כמ"ש: "ישראל לא ידע עמי לא התבונן") אלא כדי לעמוד על הדבר ולהתבונן בה היטב בידיעה ברורה שהדבר כן. . . והעיקר הלא איך שהוא מחדש בכל יום מעשה בראשית מאין ליש. . . (כמו בקריעת ים סוף שאילו הפסיק ה' את הרוח לרגע, היו חוזרים המים) וכל שכן קל וחומר בבריאת יש מאין וכו', שבהסתלקות כח הבורא מהנברא ח"ו ואילו יסתלק השפע אפילו רגע אחד היה כלא היה וד"ל (בדומה למאוורר המסתובב במהירות עצומה, ונראה כעומד, אך אנו מרגישים את הרוח, ואם ינותק הזרם – יפסיק לפעול. גי.צי.מ.)
שהנה כתוב "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" שאותיות אלו יהיו ניצבות כך ועומדות לעולם בתוך רקיע להחיותם, וכן בכל הברואים שבכל העולמות, כי אילו היו האותיות מסתלקות מעשרה מאמרות היו חוזרים לאין ולאפס ממש . . ."
והאותיות הקדושות מדברות בעד עצמן.

לסיכום נושא ההתבוננות חב"ד מסדרים לנו את סולם הרגשת הדמיון בג' מיני התבוננות :
א. התבוננות לימודית: אחר שמבינים העניין על בוריו, אנו מתבוננים לעומקו, עד שהשכלי מאיר אצלנו.

ב. התבוננות שקודם התפילה: עניינה הרגש חיות עניין שלמדנו (ולא הרגש השכלי כמו בהת' הלימודית).

ג. התבוננות שבתפלה: הרגש האלקות שבעניין שלמד.

. . .ואז... כשמתבוננים במטרה, ניתן להגדיר מושגי טוב ורע:
מה שמקדם אותי למטרה = 'טוב'. מה שמרחיק אותי מהמטרה = 'רע'.
וממה ש'סתם' = חבל, כי הלב שלי נ'סתם'.
ההתבוננות היא במה שמייצג את המטרות שרצוני להשיג, להיות. כמה שלאדם ישנה מטרה יותר גדולה – כך גדלים איתה כוחות נפשו ומתאחדים עם המקרין – ומתבצע שלב ב':

הבדלה: בין טוב לרע, בין אמת לשקר, והאדם לומד להגיד לעצמו:
"א" = טוב. "ב" = רע. ואם "אני" = טוב, אז מסקנה:
"אני" הולך בכיוון של "א".
(כי אדם לא בוחר ברע במודע מפני שהוא "רע", אלא בגלל שהרע נראה לו קצת "טוב" ומתבלבל), ואז מתחיל תהליך הבדלה בפועל:
האדם מתחיל לפעול לפי מרשם הפעולה של משורר העם כולו: "סור מרע - ועשה טוב":
הוא מפסיק לעשות דברים שמזיקים לו ולסביבה מבחינה רוחנית ומתחיל לחיות בריא. יש בירור. ואז באה ה –
המתקה: החיים שלנו מתגלים כמתוקים:

מתגלה שלמערכת הרגשות הנמוכה שהיתה מקודם – יש שורש מאוד גבוה. איש הישראלי לומד לנתב עוצמותיו לא לכיוון של התפארות עצמית, תאוות, דיכאון וכיוב' ח"ו, אלא לכיוון של תועלת למציאות, נתינה, הענקה ומיתוק הדינים:
עולם המעשה חזר להיות רצוי, חשוב ומועיל – כשאיש הישראלי למד להפנות את משאביו לכיוון הנכון – רצון המלך.
וכשההבנה מופנמת – האדם מגיע לשלב שבו הוא מתחבר לדברים מן התובנה החדשה שהוא הגיע אליה.

הוא מפסיק להיות המטרה של עצמו ומתחיל להשתלב בעולם. (כמו בניסויים – כששמים ראי ליד אדם ומטילים עליו משימה – הוא יבצעה באופן פחות מוצלח).
כשאיננו עסוקים בעצמנו, אנו יכולים להגיע לביטול...
לכל אחד יש רגעים כאלה: (נוף – לימוד תורה – פעילות חסד – ובעיקר- ניגון ושירה, כשאיננו חושבים על עצמנו), אנו 'אחד' עם החוויה, עם ההוויה, "אחד עם האחד".
בניגוד לביטוי העממי הנפוץ: 'שוכח את עצמו'- דייקא הביטול הוא התחברותנו האמיתית לעצם הנשמה – בצידה המתוק.

ה'התחברות' היא ביטוי נפוץ היום לתיאור תנאי של אדם להפעלת עצמו. אך גם זה דורש בירור:
מי זה ה"אני" המתחבר? הבהמי או האלוקי?

התפיסה החסידית לתיקון בנויה על הצמצום.